הכתובת, הכיפה, הקפלות והקברים לא נוצרו יחד. הבינו את הקשרים ביניהם והפרידו בין הייסוד הראשון לבין הבניין ששרד.

סיפור הפנתאון מתחיל לפני הכיפה הקיימת. מרקוס ויפסניוס אגריפס, ממקורביו הבולטים של אוגוסטוס, הזמין את המבנה הראשון בין השנים 27 ו־25 לפני הספירה. המקום היה בשדה מארס, Campus Martius, אזור שמפעלי בנייה ציבוריים גדולים שינו את פניו. לכן הייסוד שייך למעבר מהרפובליקה לקיסרות, ולא לשלב הבנייה במאה השנייה שבו נוצרה הרוטונדה הנוכחית.
השם היווני מתקשר לכל האלים, אך משמעותו אינה מתארת לבדה את מכלול הטקסים הקדומים. התיאור הרשמי קושר את ההקדשה המוקדמת לאוגוסטוס ולאלוהויות המרכזיות של המשפחה היוליו־קלאודית. יש לבחון אפוא את המשמעות הדתית לצד הייצוג השלטוני. ההפרדה בין הייסוד הראשון למבנה שהחליף אותו חיונית לקריאת הכתובת בחוץ ולהבנת האדריכלות בפנים.

הפנתאון הקודם נפגע בשרפה בשנת 80 לספירה, שוקם ונפגע שוב בשרפה בשנת 110. המבנה שנותר מזוהה בעיקר עם הבנייה מחדש בימי אדריאנוס. רשות המורשת האיטלקית מתארכת את צורתו הנוכחית בקירוב לשנים 118-125 לספירה. הרצף המדויק של עבודות הבנייה נדון במחקר, ולכן אין להתייחס לשנה בודדת כתאריך ודאי של כל חלקי הבניין.
רצף זה מסביר מדוע הכינוי מקדש אגריפס אינו תיאור מלא של מה שרואים היום. אגריפס ייסד את הקודם, ואילו המבקר חווה פתרונות מרחביים והנדסיים של מפעל קיסרי מאוחר יותר. הרוטונדה אינה חדר קטן שנוסף למקדש ישן ושלם. היא הרעיון המרכזי שמארגן את החלל ואת המערכת הנושאת של הפנתאון ששרד.

הכתובת הגדולה מציינת את מרקוס אגריפס, בנו של לוקיוס, ומתייחסת לכהונתו השלישית כקונסול. בבנייה מחדש בימי אדריאנוס נשמרה ההקדשה למייסד הראשון, במקום להציב בנקודה הבולטת ביותר את שמו של הקיסר החדש. הטקסט משמר אפוא את זכר הייסוד המוקדם. הוא אינו מתארך אוטומטית את כל הקירות ואת הכיפה שמאחוריו.
כאן ניתן להבחין בין שלושה דברים: תחילתו של מוסד, גיל החומר שנותר והאדם שהבניין מנציח. אלה אינם חייבים להיות בני אותה תקופה. העיצוב הנוצרי והקברים המאוחרים מוסיפים עוד שכבות. קריאת החזית לפני הכניסה מסייעת להבין את הפנתאון כמקום שהשתנה לאורך זמן, ולא כתמונה קפואה של רגע אחד בעת העתיקה.

מ־Piazza della Rotonda מציג הפנתאון מאפיינים מוכרים של מקדש קלאסי: גמלון משולש מעל מבואה עמוקה בעלת עמודים קורינתיים. שורות העמודים מכוונות את התנועה קדימה אל הדלת. מאחוריהן עומד גוף גלילי. השילוב בין גישה צירית לבין אולם המאורגן סביב מרכזו הוא אחד המאפיינים המכריעים של התכנון.
לאחר חציית הסף ההבדל מורגש. במבואה המבט נמשך קדימה, וברוטונדה הוא נפתח לצדדים ולמעלה. גומחות ועמודים מחלקים את ההיקף בלי לבטל את התחושה של חלל רציף אחד. לכן הדרך הטובה להבין את המבנה היא בתנועה: מראה המקדש החיצוני יוצר ציפייה שמשתנה עם הכניסה לאולם העגול שמתחת לכיפה.

הכיפה, שרוחבה כ־43.3 מטרים, נשענת על בסיס גלילי שקירותיו עבים משישה מטרים. החומר הוא בטון רומי, לא בטון מזוין מודרני. כלפי מעלה הכיפה נעשית דקה יותר, והאגרגטים בתערובת קלים יותר; בחלק העליון נעשה שימוש גם בפומיס געשי. כך צומצם העומס בגובה במקום לשמור על מסה כבדה ואחידה.
בפנים נראות חמש טבעות, שבכל אחת מהן 28 מגרעות. הן יוצרות קצב חזותי ומפחיתות חומר ביחס למשטח פנימי מלא דומה. עם זאת, הן אינן מסבירות לבדן את היציבות. התמיכה, החומרים, העובי והגאומטריה פועלים יחד. כדאי להביט מהקירות התחתונים הכבדים אל האוקולוס כדי לראות מערכת בנייה שלמה, ולא רק תקרה גדולה במיוחד.

בראש הכיפה נמצא האוקולוס, פתח בקוטר של כתשעה מטרים שאינו מכוסה בזכוכית. זהו מקור מרכזי לאור טבעי ברוטונדה. האזור המואר נע עם מיקום השמש ומדגיש חלקים שונים בקירות וברצפה. גם העונה, השעה ומזג האוויר משפיעים. תמונה מפורסמת מתעדת אפוא מצב מסוים, לא מערך תאורה קבוע שאפשר לצפות לו בכל ביקור.
גשם נכנס דרך אותו פתח. פתחי הניקוז ברצפה מסייעים להרחיק את המים ומשלימים את תכנון הגג בפתרון מעשי. הטענה שלעולם לא יורד גשם בפנים אינה נכונה. אפשר לפרש את האוקולוס כסמל לקשר עם השמיים, אך השפעותיו הגשמיות חשובות באותה מידה: אור, אוויר ומים נותרים חלק מהחוויה היומיומית בחלל.

הגובה מהרצפה לראש הכיפה כמעט שווה לקוטר האולם. לכן ניתן לדמיין כדור שנוגע גם ברצפה וגם בנקודה הגבוהה ביותר. יחס זה מסייע להבין את הפרופורציות בלי למדוד אותן. הרושם אינו נובע רק מממד הכיפה, אלא מהחיבור בין הרצפה, הקירות והתקרה לסדר גאומטרי משותף.
בגובה הרגליים חוזרים עיגולים וריבועים באבנים צבעוניות. לאורך הקירות, גומחות, עמודים וחיפויי שיש מחלקים את הנפח הגדול ליחידות קטנות יותר. המשטחים הנראים כוללים גם תיקונים ושינויים מאוחרים. שימוש רצוף אינו אומר שכל לוח אבן, חיפוי או פריט ריהוט נשארו ללא שינוי מאז אדריאנוס, גם כשהמכלול משדר אופי קלאסי מובהק.

בשנת 609 העביר הקיסר הביזנטי פוקאס את הפנתאון לאפיפיור בוניפקיוס הרביעי. האפיפיור הקדיש אותו ככנסיית Santa Maria ad Martyres, למרים ולקדושים המעונים הנוצרים. שינוי הייעוד היה חשוב להישרדות: המבנה העתיק קיבל תפקיד מתמשך ברומא הנוצרית, במקום להישאר רק שריד נטוש של סדר דתי קודם.
ההפיכה לכנסייה לא מנעה כל התערבות מאוחרת או אובדן חומר. עם זאת, היא נתנה לקהילה סיבה להשתמש במקום ולתחזק אותו. המזבח, הקפלות וחפצי הדת הם לכן חלק מההיסטוריה של האתר, ולא תוספת חסרת חשיבות. רציפות זו מסבירה גם את הדרישות כיום לשקט, ללבוש מתאים ולהתאמת הכניסה לשעות הפולחן.

צייר ואדריכל הרנסנס רפאל הוא מן האנשים המפורסמים ביותר שנקברו בפנתאון. קברו מחבר את המבנה העתיק לפרק מאוחר בהרבה באמנות האיטלקית. הוא נמצא בסביבה של קפלות ומצבות בכנסייה, לא בגלריה נפרדת של ציוריו. מי שמביט רק בכיפה מחמיץ היבט מרכזי נוסף של משמעות המקום.
רפאל אינו האמן היחיד שמונצח כאן, אבל קברו ממחיש כיצד מבנה ותיק מקבל משמעויות חדשות באמצעות דמויות מאוחרות. זהו אתר קבורה וזיכרון, לא רק נקודה ידועה לצילום. התבוננות בקבר בתוך ההקשר הכנסייתי מאפשרת להבין את הקשר בין מוניטין אמנותי לבין התפקיד הדתי שממשיך להתקיים סביבו.

שימור טוב אינו זהה להיעדר שינוי. במאה ה־17, בימי האפיפיור אורבנוס השמיני ממשפחת ברבריני, הוסרה ברונזה מהמבואה. המעשה נקשר לביקורת על שימוש חוזר בחומרים עתיקים. הוא מזכיר שצורת החלל העיקרית יכולה לשרוד גם כשחלקים יקרים מהמבנה או מעיטוריו נעלמים או מועברים למקום אחר.
גם קו המתאר החיצוני השתנה. שני מגדלי פעמונים עמדו בעבר מעל החלק הקדמי והוסרו במאה ה־19. משום כך תיאורים ישנים יכולים להיראות שונים מהחזית המוכרת היום. עצם הפירוק היה בחירה היסטורית. המראה שנדמה לנו עתיק באופן מובן מאליו עוצב גם בהחלטות מאוחרות על אילו תוספות לשמור ואילו להסיר.

בפנתאון נקברו ויטוריו אמנואלה השני, המלך הראשון של איטליה המאוחדת, יורשו אומברטו הראשון והמלכה מרגריטה לבית סבויה. הקברים מחברים את האתר העתיק להיסטוריה של המדינה האיטלקית המודרנית. הם יוצרים שכבה נפרדת מהייסוד הרומי ומהקדשת הכנסייה בימי הביניים המוקדמים. כך הפך המבנה גם למקום של הנצחה לאומית.
לצד קבר רפאל, מצבות המלוכה מציגות סוגי יוקרה שונים: אמנות, מלוכה ורציפות דתית באותה רוטונדה. סיבוב לאורך הקירות אינו אפוא רק רצף ביוגרפיות. הוא מראה כיצד דורות מאוחרים השתמשו באתר שהיה כבר בעל משמעות כדי לבטא את תפיסתם את ההיסטוריה האיטלקית ואת זהותה.

הפנתאון הציע לאדריכלים מאוחרים דבר שחורבות עתיקות רבות לא יכלו להציע: חלל מונומנטלי שאפשר עדיין להיכנס אליו. את הקשר בין המבואה הקלאסית לאולם העגול המקורה בכיפה ניתן היה לחקור במקום. הפרופורציות, חלוקת הקירות והאור העליון לא היו רק שחזור משוער מתוך שברים, אלא פתרונות ממשיים שנראו יחד.
את ההשפעה אפשר להבין דרך שאלות תכנון. כיצד כניסה בעלת כיוון ברור מובילה לחלל מרכזי? כיצד גומחות מחלקות קיר בלי לשבור את האחדות? כיצד אור נעשה חלק מהאדריכלות ולא רק מאיר אותה? שאלות אלה מסבירות את העניין המתמשך טוב יותר מדירוג קוטרי כיפות, ומעניקות גם למבקר בן זמננו דרך מדויקת יותר להתבונן.

כיום הפנתאון הוא גם אתר תרבות בניהול המדינה וגם בזיליקת Santa Maria ad Martyres. התפקידים חופפים אך מציבים צרכים שונים. ביקורי התיירים מוסדרים באמצעות כרטיסים ושעות, בעוד טקסים דתיים משרתים פולחן ועשויים להגביל את הסיור. לכן אין זה אולם תצוגה שזמין באותה מתכונת בכל שעה.
שמו של אגריפס מזכיר את הייסוד, הכיפה את ההנדסה הקיסרית, והקפלות והקברים את השימושים המאוחרים. הפרדת השכבות חושפת יותר מחלל רומי שהשתמר היטב. כיבוד התפילה, המחסומים והמשטחים ההיסטוריים מסייע גם לשמור על מקום שבו הגנת המורשת, הביקורים והשימוש היומיומי עדיין צריכים להתקיים יחד.

סיפור הפנתאון מתחיל לפני הכיפה הקיימת. מרקוס ויפסניוס אגריפס, ממקורביו הבולטים של אוגוסטוס, הזמין את המבנה הראשון בין השנים 27 ו־25 לפני הספירה. המקום היה בשדה מארס, Campus Martius, אזור שמפעלי בנייה ציבוריים גדולים שינו את פניו. לכן הייסוד שייך למעבר מהרפובליקה לקיסרות, ולא לשלב הבנייה במאה השנייה שבו נוצרה הרוטונדה הנוכחית.
השם היווני מתקשר לכל האלים, אך משמעותו אינה מתארת לבדה את מכלול הטקסים הקדומים. התיאור הרשמי קושר את ההקדשה המוקדמת לאוגוסטוס ולאלוהויות המרכזיות של המשפחה היוליו־קלאודית. יש לבחון אפוא את המשמעות הדתית לצד הייצוג השלטוני. ההפרדה בין הייסוד הראשון למבנה שהחליף אותו חיונית לקריאת הכתובת בחוץ ולהבנת האדריכלות בפנים.

הפנתאון הקודם נפגע בשרפה בשנת 80 לספירה, שוקם ונפגע שוב בשרפה בשנת 110. המבנה שנותר מזוהה בעיקר עם הבנייה מחדש בימי אדריאנוס. רשות המורשת האיטלקית מתארכת את צורתו הנוכחית בקירוב לשנים 118-125 לספירה. הרצף המדויק של עבודות הבנייה נדון במחקר, ולכן אין להתייחס לשנה בודדת כתאריך ודאי של כל חלקי הבניין.
רצף זה מסביר מדוע הכינוי מקדש אגריפס אינו תיאור מלא של מה שרואים היום. אגריפס ייסד את הקודם, ואילו המבקר חווה פתרונות מרחביים והנדסיים של מפעל קיסרי מאוחר יותר. הרוטונדה אינה חדר קטן שנוסף למקדש ישן ושלם. היא הרעיון המרכזי שמארגן את החלל ואת המערכת הנושאת של הפנתאון ששרד.

הכתובת הגדולה מציינת את מרקוס אגריפס, בנו של לוקיוס, ומתייחסת לכהונתו השלישית כקונסול. בבנייה מחדש בימי אדריאנוס נשמרה ההקדשה למייסד הראשון, במקום להציב בנקודה הבולטת ביותר את שמו של הקיסר החדש. הטקסט משמר אפוא את זכר הייסוד המוקדם. הוא אינו מתארך אוטומטית את כל הקירות ואת הכיפה שמאחוריו.
כאן ניתן להבחין בין שלושה דברים: תחילתו של מוסד, גיל החומר שנותר והאדם שהבניין מנציח. אלה אינם חייבים להיות בני אותה תקופה. העיצוב הנוצרי והקברים המאוחרים מוסיפים עוד שכבות. קריאת החזית לפני הכניסה מסייעת להבין את הפנתאון כמקום שהשתנה לאורך זמן, ולא כתמונה קפואה של רגע אחד בעת העתיקה.

מ־Piazza della Rotonda מציג הפנתאון מאפיינים מוכרים של מקדש קלאסי: גמלון משולש מעל מבואה עמוקה בעלת עמודים קורינתיים. שורות העמודים מכוונות את התנועה קדימה אל הדלת. מאחוריהן עומד גוף גלילי. השילוב בין גישה צירית לבין אולם המאורגן סביב מרכזו הוא אחד המאפיינים המכריעים של התכנון.
לאחר חציית הסף ההבדל מורגש. במבואה המבט נמשך קדימה, וברוטונדה הוא נפתח לצדדים ולמעלה. גומחות ועמודים מחלקים את ההיקף בלי לבטל את התחושה של חלל רציף אחד. לכן הדרך הטובה להבין את המבנה היא בתנועה: מראה המקדש החיצוני יוצר ציפייה שמשתנה עם הכניסה לאולם העגול שמתחת לכיפה.

הכיפה, שרוחבה כ־43.3 מטרים, נשענת על בסיס גלילי שקירותיו עבים משישה מטרים. החומר הוא בטון רומי, לא בטון מזוין מודרני. כלפי מעלה הכיפה נעשית דקה יותר, והאגרגטים בתערובת קלים יותר; בחלק העליון נעשה שימוש גם בפומיס געשי. כך צומצם העומס בגובה במקום לשמור על מסה כבדה ואחידה.
בפנים נראות חמש טבעות, שבכל אחת מהן 28 מגרעות. הן יוצרות קצב חזותי ומפחיתות חומר ביחס למשטח פנימי מלא דומה. עם זאת, הן אינן מסבירות לבדן את היציבות. התמיכה, החומרים, העובי והגאומטריה פועלים יחד. כדאי להביט מהקירות התחתונים הכבדים אל האוקולוס כדי לראות מערכת בנייה שלמה, ולא רק תקרה גדולה במיוחד.

בראש הכיפה נמצא האוקולוס, פתח בקוטר של כתשעה מטרים שאינו מכוסה בזכוכית. זהו מקור מרכזי לאור טבעי ברוטונדה. האזור המואר נע עם מיקום השמש ומדגיש חלקים שונים בקירות וברצפה. גם העונה, השעה ומזג האוויר משפיעים. תמונה מפורסמת מתעדת אפוא מצב מסוים, לא מערך תאורה קבוע שאפשר לצפות לו בכל ביקור.
גשם נכנס דרך אותו פתח. פתחי הניקוז ברצפה מסייעים להרחיק את המים ומשלימים את תכנון הגג בפתרון מעשי. הטענה שלעולם לא יורד גשם בפנים אינה נכונה. אפשר לפרש את האוקולוס כסמל לקשר עם השמיים, אך השפעותיו הגשמיות חשובות באותה מידה: אור, אוויר ומים נותרים חלק מהחוויה היומיומית בחלל.

הגובה מהרצפה לראש הכיפה כמעט שווה לקוטר האולם. לכן ניתן לדמיין כדור שנוגע גם ברצפה וגם בנקודה הגבוהה ביותר. יחס זה מסייע להבין את הפרופורציות בלי למדוד אותן. הרושם אינו נובע רק מממד הכיפה, אלא מהחיבור בין הרצפה, הקירות והתקרה לסדר גאומטרי משותף.
בגובה הרגליים חוזרים עיגולים וריבועים באבנים צבעוניות. לאורך הקירות, גומחות, עמודים וחיפויי שיש מחלקים את הנפח הגדול ליחידות קטנות יותר. המשטחים הנראים כוללים גם תיקונים ושינויים מאוחרים. שימוש רצוף אינו אומר שכל לוח אבן, חיפוי או פריט ריהוט נשארו ללא שינוי מאז אדריאנוס, גם כשהמכלול משדר אופי קלאסי מובהק.

בשנת 609 העביר הקיסר הביזנטי פוקאס את הפנתאון לאפיפיור בוניפקיוס הרביעי. האפיפיור הקדיש אותו ככנסיית Santa Maria ad Martyres, למרים ולקדושים המעונים הנוצרים. שינוי הייעוד היה חשוב להישרדות: המבנה העתיק קיבל תפקיד מתמשך ברומא הנוצרית, במקום להישאר רק שריד נטוש של סדר דתי קודם.
ההפיכה לכנסייה לא מנעה כל התערבות מאוחרת או אובדן חומר. עם זאת, היא נתנה לקהילה סיבה להשתמש במקום ולתחזק אותו. המזבח, הקפלות וחפצי הדת הם לכן חלק מההיסטוריה של האתר, ולא תוספת חסרת חשיבות. רציפות זו מסבירה גם את הדרישות כיום לשקט, ללבוש מתאים ולהתאמת הכניסה לשעות הפולחן.

צייר ואדריכל הרנסנס רפאל הוא מן האנשים המפורסמים ביותר שנקברו בפנתאון. קברו מחבר את המבנה העתיק לפרק מאוחר בהרבה באמנות האיטלקית. הוא נמצא בסביבה של קפלות ומצבות בכנסייה, לא בגלריה נפרדת של ציוריו. מי שמביט רק בכיפה מחמיץ היבט מרכזי נוסף של משמעות המקום.
רפאל אינו האמן היחיד שמונצח כאן, אבל קברו ממחיש כיצד מבנה ותיק מקבל משמעויות חדשות באמצעות דמויות מאוחרות. זהו אתר קבורה וזיכרון, לא רק נקודה ידועה לצילום. התבוננות בקבר בתוך ההקשר הכנסייתי מאפשרת להבין את הקשר בין מוניטין אמנותי לבין התפקיד הדתי שממשיך להתקיים סביבו.

שימור טוב אינו זהה להיעדר שינוי. במאה ה־17, בימי האפיפיור אורבנוס השמיני ממשפחת ברבריני, הוסרה ברונזה מהמבואה. המעשה נקשר לביקורת על שימוש חוזר בחומרים עתיקים. הוא מזכיר שצורת החלל העיקרית יכולה לשרוד גם כשחלקים יקרים מהמבנה או מעיטוריו נעלמים או מועברים למקום אחר.
גם קו המתאר החיצוני השתנה. שני מגדלי פעמונים עמדו בעבר מעל החלק הקדמי והוסרו במאה ה־19. משום כך תיאורים ישנים יכולים להיראות שונים מהחזית המוכרת היום. עצם הפירוק היה בחירה היסטורית. המראה שנדמה לנו עתיק באופן מובן מאליו עוצב גם בהחלטות מאוחרות על אילו תוספות לשמור ואילו להסיר.

בפנתאון נקברו ויטוריו אמנואלה השני, המלך הראשון של איטליה המאוחדת, יורשו אומברטו הראשון והמלכה מרגריטה לבית סבויה. הקברים מחברים את האתר העתיק להיסטוריה של המדינה האיטלקית המודרנית. הם יוצרים שכבה נפרדת מהייסוד הרומי ומהקדשת הכנסייה בימי הביניים המוקדמים. כך הפך המבנה גם למקום של הנצחה לאומית.
לצד קבר רפאל, מצבות המלוכה מציגות סוגי יוקרה שונים: אמנות, מלוכה ורציפות דתית באותה רוטונדה. סיבוב לאורך הקירות אינו אפוא רק רצף ביוגרפיות. הוא מראה כיצד דורות מאוחרים השתמשו באתר שהיה כבר בעל משמעות כדי לבטא את תפיסתם את ההיסטוריה האיטלקית ואת זהותה.

הפנתאון הציע לאדריכלים מאוחרים דבר שחורבות עתיקות רבות לא יכלו להציע: חלל מונומנטלי שאפשר עדיין להיכנס אליו. את הקשר בין המבואה הקלאסית לאולם העגול המקורה בכיפה ניתן היה לחקור במקום. הפרופורציות, חלוקת הקירות והאור העליון לא היו רק שחזור משוער מתוך שברים, אלא פתרונות ממשיים שנראו יחד.
את ההשפעה אפשר להבין דרך שאלות תכנון. כיצד כניסה בעלת כיוון ברור מובילה לחלל מרכזי? כיצד גומחות מחלקות קיר בלי לשבור את האחדות? כיצד אור נעשה חלק מהאדריכלות ולא רק מאיר אותה? שאלות אלה מסבירות את העניין המתמשך טוב יותר מדירוג קוטרי כיפות, ומעניקות גם למבקר בן זמננו דרך מדויקת יותר להתבונן.

כיום הפנתאון הוא גם אתר תרבות בניהול המדינה וגם בזיליקת Santa Maria ad Martyres. התפקידים חופפים אך מציבים צרכים שונים. ביקורי התיירים מוסדרים באמצעות כרטיסים ושעות, בעוד טקסים דתיים משרתים פולחן ועשויים להגביל את הסיור. לכן אין זה אולם תצוגה שזמין באותה מתכונת בכל שעה.
שמו של אגריפס מזכיר את הייסוד, הכיפה את ההנדסה הקיסרית, והקפלות והקברים את השימושים המאוחרים. הפרדת השכבות חושפת יותר מחלל רומי שהשתמר היטב. כיבוד התפילה, המחסומים והמשטחים ההיסטוריים מסייע גם לשמור על מקום שבו הגנת המורשת, הביקורים והשימוש היומיומי עדיין צריכים להתקיים יחד.